השעה הייתה 12:30 בצהריים. האירוע הנשי אתמול לכבוד ראש חודש אדר התחיל רשמית ב-11:00. סיימתי לדבר על שמחה, הזמרת ריקה רזאל המשיכה לשיר בתוך האולם, ואני עמדתי לצאת מבית כנסת "ישורון" בירושלים.
אבל אז, זכיתי לראות את הנשים שהגיעו באיחור, לקראת סוף האירוע, וזה היה מרתק:
"אוף, איחרתי, אין כבר טעם להיכנס!", אמרה באכזבה מישהי והלכה, אבל אחריה נכנסו סבתא ונכדה: "לא נורא, נספיק מה שנספיק, העיקר שהגענו".
ואז שתי חברות: "אמרתי לך לקחת רכב ולא לבוא ברכבת!", מול חברות שבאו בגישה של "יאללה, נלך לשוק מחנה יהודה ליום כיף".
מדגם מרתק של נשים שמבינות שהפסידו, שקולטות מה המצב, אבל בוחרות איך להגיב. וכמה שהבחירה הזו חשובה. בראש חודש אדר, חודש השמחה, ממש ראיתי בעיניים איך הבחירה שלנו כיצד לספר לעצמנו את הסיפור, משפיעה מיידית על מצב רוחנו, קובעת האם נשמח במצב הנתון.
וזה נכון כמובן בכל סיטואציה, איך אנחנו משבצים כל אירוע קטן בתוך הפרשנות הכללית לחיים - הבחירה בין "החמצתי, וזה גם אומר שאני כישלון, תמיד" לבין "לא נורא, בואו נוציא את הטוב ממה שיש".
זה הסתיים בשתי נערות אמריקאיות שלומדות השנה בארץ. הן הגיעו ממש ב-12:50, לפני השיר האחרון. "יש! זה השיר שאני הכי אוהבת!", שאגה אחת מהן ונכנסה בצהלה פנימה.
אז מהי שמחה? ואיך מגיעים אליה? זה היה נושא ההרצאה שלי, אבל את השיעור שלי לראש חודש אדר קיבלתי אתמול בדרך החוצה.
להתראות באירוע של ראש חודש ניסן. תשתדלו לא לאחר, אבל אם כן... (:
