ערב יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה, קיבלתי תמונה: ניצול השואה דב לנדאו, בן 97, רוקד בחתונה של הנין שלו.
זה משפט מספיק עוצמתי, אבל אורה אנג'ל, אחותה של הכלה, שלחה לי עוד כמה פרטים מדהימים:
זה הנין השמיני (!) שסבא דב זוכה לרקוד בחתונתו. הוא בתפקוד מלא, בריא ופעיל, ומתחת לחופה הוא גם בירך את הזוג.
במהלך הריקודים, כמנהגו, הוא חשף את הזרוע שלו, שעליה מקועקע מספר מהמחנות. דב נולד בפולין, שרד את אושוויץ ועוד חמישה מחנות, וגם צעד בשתי צעדות מוות. הוא שוחרר לבסוף ממחנה בוכנוולד.
בגיל 17 עלה לארץ, בודד. הוא היחיד ממשפחתו ששרד את השואה. הוא איבד את הוריו, סביו ויותר מ-50 מבני המשפחה המורחבת. הוא לא התייאש. ביום קום המדינה, בקרבות בגוש עציון, הוא נפל בשבי הירדני, כלוחם ה"הגנה".
הוא שוחרר, הקים משפחה ובמשך שנים ליווה מסעות לפולין והעביר מאות הרצאות על סיפורו. "אין לי מושג מאיפה הכוחות שיש לי", הוא נוהג לומר. "זה לא כוח טבעי, זה כוח נפשי שדוחף אותי לספר לעולם מה עוללו לנו הגרמנים".
ההרצאות שלו מסתיימות בצוואה של אביו, רגע לפני שנפרדו. האבא בירך אותו בברכת כהנים, מילה במילה: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". ואז הוסיף ואמר: "יש לי רק עוד בקשה אחת, בני – שתישאר יהודי!".
"תישארו יהודים", הוא אומר בסיום הרצאותיו, אבל בעצם, פעמים רבות הוא לא מסיים את המפגש בדיבור, אלא בשירה. הקהל קם, ואז שר ואפילו רוקד איתו.
לא מפתיע שגם בחתונה התעקש דב לרקוד עם כל הצעירים, כשהוא מראה לנין שלו, החתן, את המספר מאושוויץ, מראה שהצוואה של אבא התקיימה.
שנזכה ללמוד מהניצולים על תקומה, תקווה וגאולה.
