יעקב אבינו מברך כל אחד מהשבטים שבעם ישראל.
ראובן מקבל ברכה שונה לגמרי משמעון, לגד יש משימת חיים אחרת לגמרי מזו של דן, וכן הלאה וכן הלאה.
סביב מיטתו של יעקב, לפני פטירתו, הוא מוריש לנו את הסוד הגדול של הגיוון. כולם נאמנים לדרכו של יעקב, אבל לכל אחד גוון משלו. הרב שלמה וולבה מרחיב עוד יותר את הרעיון הזה. הוא לא מדבר על 12 שבטים שלכל אחד מהם סגנון אחר, אלא על כל אחד ואחד מעם ישראל, שאמור - לצד הנאמנות להלכה - לקלוט את התורה באופן אישי מאוד, ממש אינטימי. הנה קטע חזק שהוא כותב על מעמד הר סיני, מעמד שנתפס כלאומי מאוד, אבל מתברר שיש בו מקום מיוחד לכל פרט ופרט:
"אילו היה חסר אחד מהם שם, לא הייתה תורה יכולה להינתן. האם משמעות הדבר שנמחקה כל פרטיות מלבם של הנוכחים, וכולם שמעו וקיבלו את התורה באופן שווה? לא. אחרי עשרת הדברות בוודאי 'חזרו' כולם על מה ששמעו, ואז התברר שכל אחד אמנם שמע אותן הדברות, אבל כל אחד שמע פירוש אחר. זה אכן היה כך. כל אחד כפי שורש נשמתו קיבל פירוש משלו, כל אחד קיבל והבין לפי כוחו. דווקא במעמד האחדות האדיר הזה – כל אחד הבין ושמע על פי הפרטיות שלו".
