אתמול כתבה לי מישהי: "שלום סיון, נראה לי שלא דיברו פה מספיק על אובדן של שתי נשים צעירות: בערב אחד נהרגו רבקה קופשוק (דורון) שהתחתנה לאחרונה, והדס תפוחי, אימא לארבעה, שהתאונה שבה נהרגה עוד נחקרת כי יתכן שמדובר בפיגוע. חשבתי לעצמי מה אפשר לקחת וללמוד מהן. אני כותבת כדי שכולנו, גם אני, לא נשכח, לא נתעלם.
כך אמר יונדב תפוחי בהספד על רעייתו:
גם ברגעי משבר וקושי תמיד ידעתי שאת תקומי חזקה מתמיד. היית רוח החיים שבבית. אהבת את הילדים יותר מכל דבר, התעקשת להוציא את כל הטוב מהם תמיד. אהבת את שולחן השבת, תמיד הוא היה אצלך משהו מיוחד. שימחת אותנו בפתקים קטנים, בשירים קצרים. קלטת את הדברים הפעוטים שיכולים להפוך למישהו את היום. תמיד ידעת להשחיל את הפתק הנכון במחבוא, עם איזו שטות. הדיבור שלך תמיד היה נקי, תמיד לטובה. לא יכולת לסבול את הרכילות, את הבדיחות הזולות. ברחת ממריבות כמו מאש. תמיד היית הראשונה להירגע. היית המצפן שלי, היית המצפון, הייתי סומך עלייך, הייתי בא לשאול אותך. אני מודה לה' על הזכות לחיות לצדך עשור.
וכך כתבה אחת התלמידות של רבקה:
המורה רבקה, באמת היית מורה. מישהי שמורה לנו דרך חיים. תמיד בכל יום ראשון בבוקר שאלת אותנו אם מישהי רוצה לשתף איך עברה עליה שבת. רצית לדעת ולהקשיב. לא מזמן, פתאום, בת אחת שאלה: המורה, איך הייתה השבת בשבילך? בחיוך גדול ענית שזו הייתה השבת הראשונה שלך יחד עם בעלך תום בבית החדש שלכם. המורה, נשתדל שתהיי גאה בנו גם שם למעלה".
לזכרן.
