תבדקו את עצמכם רגע: מה הדבר הראשון שאלוקים ציווה את האדם הראשון, בגן עדן? רוב האנשים ששאלתי, ענו מיידית: “לא לאכול מעץ הדעת!”.
אבל בפרשת בראשית שקראנו בשבת האחרונה יש תיקון יסודי, שורשי, של התפיסה שלנו. שימו לב לציווי הראשון:
“וַיְצַו ה’ אלוֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ”.
כלומר, הציווי הראשון של אלוקים לאדם הוא חיובי: תאכל. תעשה. תפעל. רק אחר כך מגיעות המגבלות.
יש פה מהפכה: אלוקים קודם כל מצווה עלינו לפעול. ולא סתם, אלא לפעול ביחד איתו, בעולם שהוא ברא עבורנו. ״מצווה״ – זה לא רק מלשון ציווי, זה גם מלשון צוותא, צוות.
אנחנו איתו בצוות. נבראנו כדי לקדם, לקדש ולרומם את העולם שהוא ברא.
וכמובן שכאשר פועלים ביחד למען מטרה משותפת וחשובה יש גם איסורים, יש גם דברים שלא עושים.
תחשבו למשל על חינוך ילדים: הורות זה לא רק להגיד לילד מה אסור לו לעשות. יש פה משימת חיים משותפת של צמיחה והתפתחות, ומתוך כך - כמובן שיש גם כללים ומגבלות בבית ובמשפחה.
אז מה הדבר הראשון שאלוקים ציווה עלינו לעשות? לפעול בעולם. זאת המסגרת, זה הסיפור הגדול, שכל הגבולות נכנסים לתוכו.
