ארבעים שנה הסתובבנו במדבר רק כי לא ידענו להסתכל על הטוב אלא על הרע. זו המסקנה שעולה מפרשת השבוע, פרשת "שלח". משה שולח 12 מרגלים לארץ ישראל, אבל רובם חוזרים פסימיים. כדי להסביר לעם כמה מסוכן להמשיך בדרך, הם משתמשים לראשונה בביטוי "ארץ אוכלת יושביה". מולם ניצבים רק שניים מהמרגלים ובפיהם מילים שגם הן הפכו לניבים מפורסמים: "ארץ זבת חלב ודבש" וגם "טובה הארץ מאוד מאוד". העם שומע אבל מחליט להתייצב מאחורי המרגלים רואי השחורות ומתחיל לבכות, ולכן נגזר עליו לנדוד עוד ארבעים שנים, עד שהדור יתחלף ויתבגר. כל המרגלים נשלחו בדיוק לאותה משימה וראו בדיוק את אותה ארץ, ובכל זאת חזרו עם דעות מנוגדות. המסקנות השונות האלה מלמדות על כך שאין בעצם אובייקטיביות. אדם בוחר מה לראות ומה להסיק. התורה עצמה מסבירה מה היה בהם, בשני המרגלים האופטימיים. הייתה להם "רוח אחרת". היום זה נשמע כמו שם של איזו עמותה של שרי אריסון, אבל זו לשון הפסוקים. צריך רוח אחרת כדי לראות שזו לא ארץ אוכלת יושביה אלא ארץ זבת חלב ודבש.
- מאת: סיון רהב-מאיר
- פורסם:
- קטגוריה: החלק היומי
- שלח
אהבת? רוצה לשתף?
- עוד פוסטים מתוך החלק היומי
- עוד פוסטים מפרשת שלח
סיון רהב-מאיר
סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.